למפל נ' המוסד לביטוח לאומי / חיפה ע"י הלשכה המשפטית

פסק דין

1.זהו ערעור על החלטתה של וועדה רפואית לעררים, אשר בישיבתה המסכמת מתאריך 14.10.09 קבעה, כי לא חלה החמרה במצב שמיעתו של המערער והותירה, אפוא, על כנה, את נכותו היציבה של המערער בשיעור משוקלל של 19% (10% בגין ליקוי שמיעה (סעיף 72(1)ג-3 ו 10% בגין טנטון לפי סעיף 72(4)ד'II ).

2.תמצית טענות המערער:

א.החלטת הוועדה אינה סבירה משהיא מבוססת על בדיקת ברה על יסודה קבעה ועדה מדרג ראשון כי היא מעידה על החמרה , הגם ששללה את הקשר הסיבתי בינה לעבודתו של המערער בקבעה כי מדובר בתחלואה טבעית.

ב.הוועדה טעתה בקבעה כי אף אם חלה החמרה, אין היא קשורה בעבודתו של המערער , לאור מפלסי הרעש אשר נמדדו בבדיקה על ביצועה הורתה הוועדה ובהתעלם מממצאי בדיקת רעש אשר בוצעה מטעם המערער בשנת 2004.

3.תמצית טענות המשיב:

לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת הוועדה , משהיא מעוגנת בממצאי בדיקת הרעש , לאורה – אף אם חלה החמרה במצב שמיעתו של המערער, נשלל כל קשר סיבתי לעבודתו. ממילא , קביעה בדבר קיומה / אי קיומה של החמרת מצב – אינה רלבנטית.

בדיקת מפלסי הרעש משנת 2004 אף היא אינה רלבנטית בשים לב לכך, כי האישור שהמציא המערער, על יסודו טען להחמרת מצב ובגינו התכנסה הוועדה לדיון, הוא מחודש 11.08, מה גם שבמהלך השנים נדחו , ע"י וועדות רפואיות, טענות נוספות מטעם המערער להחמרה במצבו.

הכרעה

4.אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי ערעור זה – דינו להדחות, באין כל פגם משפטי בהחלטת הוועדה מושא הערעור, כפי שיובהר להלן.

א.וועדת הערר דנה בעניינו של המערער במהלך שתי ישיבות.

בישיבתה הראשונה, מתאריך 8.7.09, קבעה הוועדה, כי אכן לפי בדיקות השמיעה וברה (כמפורט בסעיף 12 לפרוטוקול) חלה החמרה בשמיעתו של המערער . דא עקא, בשים לב לכך כי המערער סיים עבודתו ברפאל, שם היה חשוף לרעש מזיק , בשנת 1999 ומאז מועסק הוא במכון התקנים (להלן: "המכון") , בתנאי עבודה זהים במהלך כל השנים , ללא חשיפה לרעש מזיק עפ"י מכתב מאת המכון, עצרה הוועדה את הדיון והורתה דלקמן: "על מנת להסיר ספק באשר לעוצמת הרעש במקום עבודתו במכון התקנים והאם יש בה כדי להחמיר את שמיעתו, מבקשת הוועדה לבצע בדיקת רעש באולם העבודה שבו עובד התובע".

ב.הבדיקה בוצעה ע"י המוסד לבטיחות ולגיהות בתאריך 20.8.09 , בנוכחות התובע ובשים לב לנתוני משך החשיפה לרעש כפי שנמסרו מפי התובע עצמו, הכל כמפורט בממצאי הבדיקה אשר הוצגו בפני במהלך הדיון.

עפ"י הממצאים נחשף התובע לרעש משוקלל בעוצמה של 69.7 דציבל למשך שעתיים , לרעש משוקלל בעוצמה של 92.2 דציבל למשך מחצית השעה כאשר צוין בדו"ח כי "משך החשיפה המותר (למפלס רעש זה – ע.ק) הוא כ שעה וחצי" וכן נחשף הוא לרעש משוקלל בעוצמה של 73 דציבל למשך 3 שעות (המפלס הראשון והשלישי אינם בגדר רעש מזיק).

ג.בישיבתה המסכמת מתאריך 14.1.09 קבעה אפוא הוועדה:

" לפי בדיקות של המוסד לבטיחות וגיהות של עוצמות הרעש במקום עבודתו של התובע נמצא שהתובע אינו חשוף לרעש מזיק נכון ליום המדידה ב - 20.8.09. לפיכך, גם אם חלה החמרה בשמיעתו של התובע הרי שלא ניתן לייחסה לעבודתו החדשה.

יש לציין שבבדיקת ברה מ 26.3.09 הסף הממוצע בתדרי הדיבור (בהנחה שליקוי השמיעה יורד בהדרגה מהתדרים הנמוכים לגבוהים כפי שנמצא בכל בדיקות השמיעה שביצע בעבר) הוא 30 דציבל בכל אוזן ומקנה נכות בשיעור 10%. לפיכך לא חלה החמרה".

ד.אכן, בישיבתה הראשונה קבעה הוועדה כי חלה החמרה בשמיעתו של המערער (כקביעת הדרג הראשון) ואילו בישיבתה המסכמת קבעה, כי לאמתו של דבר , לא חלה החמרה.

דא עקא, שבשים לב לעוצמות הרעש אליהן נחשף המערער עפ"י הבדיקה העדכנית על ביצועה הורתה הוועדה , באמצעות גוף נייטרלי (המוסד לבטיחות ולגיהות), בנוכחות המערער ותוך מסירת כל הפרטים הרלבנטיים מפיו באשר למשך זמן החשיפה , נשלל הקשר הסיבתי בין ההחמרה – ככל שקיימת – לבין עבודתו של המערער.

מדובר בקביעה רפואית מובהקת , שהיא בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה, בשים לב לנתוני אמת אובייקטיביים ועדכניים באשר לעצם חשיפת התובע לרעש מזיק ומשכך, אף אם לקבל את טענת ב"כ המערער בדבר סתירה לכאורה בין קביעות הוועדה באשר לעצם קיומה של החמרה, מקובלת עלי עמדת המשיב, כי בסיכומו של דבר , באין קשר סיבתי, הרי למעשה אין עוד רלבנטיות לקביעה פוזיטיבית וחד משמעית באשר לקיומה /אי קיומה של החמרה בשמיעה.